ניטרליות רשת היא אחת מהעיקריות של השימוש באינטרנט (עדיין לא בלתי מעורער) עקרונות. הוא מכתיב ש-ISP או ספקי שירותי אינטרנט חייבים להתייחס לכל תקשורת האינטרנט באופן שווה. זה חייב להיעשות מבלי לגבות תעריפים שונים על סמך מה המשתמש ניגש ברשת או מאיפה.
משמעות הדבר היא שספקי שירותי אינטרנט לא צריכים לחסום, להאט או לגבות תשלום נוסף עבור משתמשים כדי לגשת לאתרים או שירותים מסוימים. ללא ניטרליות רשת, ספקי האינטרנט יהיו חופשיים, למשל, לחתום על חוזה עם Vimeo ואז להאט בכוח את מהירויות האינטרנט שהם מספקים למשתמשים המשתמשים ביוטיוב במקום Vimeo. או כל אתר אירוח וידאו אחר.
המונח עצמו נטבע בשנת 2003 על ידי סטודנט למשפטי תקשורת בשם טים וו ולא השפיע על מה שמשתמש קצה יכול לבחור לסנן על הקצה שלו. במילים אחרות, חסימות ילד המוגדרות על ידי משתמש הן בסדר. ובכל זאת, אם ספק שירותי אינטרנט היה מטיל איסורים על תוכן למבוגרים, זה יפר את ניטרליות הרשת.
ראוי לציין כי ניטרליות רשת אינה חוק בכל מקום, ואכן, לא נאכפת באותה צורה. לדוגמה, המונח וההגדרה נמצאים תחת אש בארה"ב מאז שנות ה-90. בשנת 2019, בית הנבחרים העביר את חוק Save the Internet כדי להבטיח למשתמשי אינטרנט בפס רחב גישה שווה לתוכן מקוון. החוק הזה לא עבר את הסנאט ובוטל כולו תחת ממשל טראמפ. הטיעונים על ניטרליות רשת זהים בערך ברחבי העולם.
הבעיות והיתרונות של ניטרליות רשת
כאמור, פוטנציאל להאיץ את התנועה לאתר אחד ולהאטה לאתר אחר עלול להשפיע קשות על חווית המשתמש. כשהוא מחייב ספקי שירותי אינטרנט, זה יהווה איום בלתי נמנע על החופש שלהם להשתמש בשירות שהם משלמים עבורו. אמנם, במהותו, נראה לא מזיק להציע, למשל, מהירויות גבוהות יותר עבור נטפליקס בפרט, ההשפעה המתרחבת של סוג זה של 'עסקאות' מיוחדות היא שלילית ברובה. זה יכול להפריע ליכולת של אתרים ספציפיים להתחרות באחרים. ספקי שירותי אינטרנט יכולים להפריע ישירות ליכולות של עסקים מבוססי מקוון להישאר תחרותיים, למשל.
סוגיה נוספת היא אפליה אפשרית לפי כתובת IP - או צנזורה מוחלטת ללא ניטרליות רשת. מדינות מסוימות כמו סין, רוסיה וצפון קוריאה עוסקות בכך באופן גלוי. לדוגמה, הם רואים שספקיות האינטרנט שלהם חוסמות אתרים ממשלתיים של מדינות בלתי מקובלות. במקרה של סין, ספקי האינטרנט הם ברובם בבעלות ממשלתית (או לפחות נשלט) ולא חלק מכל סוג של שוק חופשי. המשמעות היא שאיסורים שהוטלו יכולים להגיע עד לחסימת מונחי חיפוש ספציפיים ממשתמשים. דוגמה פופולרית היא הטבח הידוע בכיכר טיאננמן בסין ב-4 ביוני 1989. חיפוש מידע על האירוע בסין קשה, מכיוון שחיפושים חסומים לרוב, תוצאות מסונן, ומידע זמין בגלוי בשאר העולם אינו נגיש בסין עצמו.
זו אחת הדוגמאות הטובות ביותר מדוע ניטרליות רשת (או משהו הכי קרוב לזה שאפשר) הכרחי אם האינטרנט ממשיך להיות מקור בר קיימא למידע ולתקשורת.
החסרונות של ניטרליות נטו
החסרונות הצנועים יחסית של ניטרליות הרשת נוטים להסתכם במה שיוצא מכיסם של משתמשי הקצה. ללא ניטרליות רשת, חתימה על חוזים עם ספקיות אינטרנט, שלדוגמה, לא גובות או גובות פחות עבור השימוש בנטפליקס וביוטיוב בלבד. משתמשים שמשתמשים רק באתרים אלה עשויים לקבל עסקה זולה משמעותית ובסופו של דבר ישלמו פחות. אבל המערך הזה הוא בעיקר תיאורטי, מכיוון שאין הרבה (אם בכלל) דוגמאות לעבודה זו.
בתיאוריה, ללא ניטרליות רשת, ספקי שירותי אינטרנט יכולים גם לעבור מדמי שימוש בתעריף קבוע לעמלות מבוססות אתרים. אז אתרים שמשתמשים בתנועה רבה, כמו אתרי סטרימינג, עלולים להיות 'להעניש' בכך שהם יקרים יותר. עיבוד משאבים כגון ויקיפדיה הוא בחינם או קרוב לחופשי. זה בדיוק ההפך מהדוגמה שלעיל אבל גם יועיל לחלק מהמשתמשים במחיר של אחרים.
חיובית כללית יותר תהיה האפשרות להפוך משאבים ספציפיים לשימוש חופשיים לחלוטין. לדוגמה, אתרים ואתרים אקדמיים או מחקריים הנחשבים לתועלת הציבור צריכים להיות יותר קלים נגיש למשקי בית בעלי הכנסה נמוכה ביותר שאולי לא יוכלו להרשות לעצמם לשלם 'פרמיה' עבור סטרימינג אתרים. גם זו דוגמה תיאורטית ומלווה באתגרים. למשל, מי מחליט אילו אתרים צריכים להיות בחינם או שהם לטובת הציבור?
סיכום
ניטרליות רשת היא מושג פשוט יחסית עם הרבה השקפות מורכבות סביבו. עם זאת, דעות רבות מסתכמות בקבלת רגולציה או מתן אפשרות לשוק החופשי להחליט. זה מסביר בהרבה מדוע הנושא כל כך מקוטב בארה"ב. מה דעתך בנושא? שתף את המחשבות שלך בתגובות.